פסק-דין בתיק ת"א 30903-08

1.         התביעה שבפני הינה בגין הוצאת לשון הרע. כאמור בכתב התביעה, התובע הינו מורה ורכז צוות בבית ספר אנקורי באשדוד, (להלן: "ביה"ס"), והנתבעת היתה מתרגלת שהועסקה בבית ספר זה במקצועות המתמטיקה והאנגלית, וזאת בתקופה שבין אוקטובר 2002 ועד ספטמבר 2003, שאז פוטרה מעבודתה. במהלך עבודתה היה התובע רכז המקצוע בו עסקה הנתבעת.

בחודש פברואר, בשיחה בין הנתבעת ומנהלת בית הספר דאז, מי שכיום הינה עורכת דין ששותפה למשרד הוא שמייצג כיום את התובע, והיא עצמה נקראה להעיד כעדת התביעה, העלתה הנתבעת בפניה טענות על הטרדה מינית והתנכלויות מצד התובע, ובנוסף לכך, עוד קודם לכן, כאמור בסעיף 9 ו- 10 לכתב התביעה, הרי:-

"9. בשלב זה סיפרה הנתבעת גם למורות  נוספות כי התובע הטריד אותה מינית במספר הזדמנויות...ובין היתר סיפרה כי ביקש שהנתבעת תזמנו לביתה ביחידות לישון עימה, וכן סיפר כי התובע הטריד אותה מילולית תוך שהוא רומז לה רמיזות מיניות".

10. בין היתר סיפרה הנתבעת למורות בית הספר כי בחודש נובמבר 2002 או בסמוך לכך בשעה שחדר המורים התרוקן - "התקרב התובע לנתבעת והעביר את ידו בתוך מכנסיה בפס התחתונים שלה בגב".

(ציטוט מכתב התביעה שהגישה הנתבעת בבית דין לעבודה, כאמור בהמשך).

לטענת התובע בכתב תביעתו פשטה השמועה בבית הספר בדבר טענות הנתבעת כנגדו והוא נאלץ להתגונן ולהכחיש שמועות אלו שוב ושוב.

לאחר שהנתבעת פוטרה מעבודתה, הגישה התובעת כתב תביעה בביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב יפו, תביעה לפיצויים כנגד בית הספר אנקורי וכנגד התובע, בגין הטרדה מינית ובגין התנהלות שלא כדין של הנהלת ביה"ס בטיפולה בתלונה ובפיטוריה. הסעד המבוקש היה פיצויים בסך של כ- 150,000 ש"ח (תיק ע"ב 8885/04). ביה"ס והתובע הגישו את כתב הגנתם, ובסיום ההליך, בתאריך 19/2/2008, נתן כב' השופט משה טוינה את פסק דין ובו דחה את התביעה ככל שהדבר נוגע לתובע שבפני והתקבלה התביעה כנגד ביה"ס, כשהשופט פוסק לתובעת שם, הנתבעת, פיצויים בסך של 10,000 ש"ח, וכן פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה והפרשי שכר בסכום נוסף של כ- 10,000 ש"ח.

בתאריך 4/6/08, זמן קצר לאחר שפסק דין זה הפך לחלוט, בהעדר ערעור על פסק הדין, הגיש התובע את התביעה שבפני.

2.         ממחלוקות התובענה שבפני, כנלמד מהשוואת האמור בכתבי הטענות, עולה כי טענת התובע לפרסום לשון הרע מצומצמת לאמור בסעיף 9 ו- 10 לכתב התביעה, כפי שצוטטו לעיל, דהיינו, שיחת הנתבעת עם שתי המורות. אין להניח כי התובע טוען לפרסום לשון הרע בעצם הגשת התביעה בביה"ד לעבודה, או לפניית הנתבעת למנהלת בית הספר בתלונתה על הטרדה מינית. הרי לענין התביעה שהוגשה, גם בהנחה כי האמור שם מהווה פרסום לשון הרע, עסקינן ב"פרסום מותר" כאמור בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), שם נאמר כדלקמן:

           " לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

-     -        -      -     -     -     -     -     -     -     -     -     -     -     -

(5)     פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם בעל

        מכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון             פניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין בא כוחו של בעל

        דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

(ההדגשות לא במקור - ד.מ.).

ב"כ התובע אף אינו טוען אחרת. כך אף לענין הפרסום בפני המנהלת, התלונה, כאשר עומדת לנתבעת הגנת תום הלב, כאמור בסעיף 15 (8) לחוק, שם נאמר כי: -

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע  תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

-     -        -      -     -     -     -     -     -     -     -     -     -     -     -

(8)       הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכח דין או חוזה, או שהתלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה - ואולם, אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תובנה".